המרד היעקוביטי של 1745
 | ||||||||||||||
| קרב קלודן הקרב המכריע שסיים את המרד | ||||||||||||||
| מלחמה: מרידות היעקוביטים | ||||||||||||||
| תאריכים | 19 באוגוסט 1745 – 20 באפריל 1746 (245 ימים) | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | המרד היעקוביטי של 1719 | |||||||||||||
| מקום |
סקוטלנד  | |||||||||||||
| תוצאה | ניצחון בריטי מוחץ, הקשחת היחס כלפי הסקוטים, סיום מרידות היעקוביטים והשאיפה הריאלית לחזרת בית סטיוארט לכס הבריטי | |||||||||||||
| ||||||||||||||
  | ||||||||||||||
.svg){kind=small}
.svg){kind=small}
המרד היעקוביטי של 1745 (באנגלית: Jacobite rising of 1745) נקרא גם "מרד הארבעים וחמש" ובסקוטלנד כונה "השנה של צ'ארלס" (בגאלית סקוטית: Bliadhna Theàrlaich), היה ניסיון של צ'ארלס אדוארד סטיוארט להחזיר את שלטון בית סטיוארט לכס המלוכה הבריטי ולהכתיר את אביו ג'יימס. המרד התרחש במהלך מלחמת הירושה האוסטרית כאשר כוחות הצבא הבריטי היו עסוקים בלחימה באירופה, הוא היה להתמרדות האחרונה ברצף של מערכות יעקוביטיות במהלך סוף המאה ה-17 והמחצית הראשונה של המאה ה-18.
מהלך המרד
[עריכת קוד מקור | עריכה]כוחות היעקוביטים גויסו על ידי אצילים סקוטים מקומיים משבטים שונים בעיקר משבט מארי, מקדונלד, קמרון, פרייזר ומשבט גורדון, הכוח הראשוני כלל כ-2,500 לוחמים אשר החל בהתקדמות דרומה לכיוון אדינבורו ואל תוך אנגליה. לאחר מספר הצלחות בדרום סקוטלנד כולל הבסת כוח בריטי בקרב פרסטונפנס וכיבוש אדינבורו (מלבד הטירה שלא נפלה) הכוח היעקוביטי גדל לכ-5,000, ואלו חצו אל תוך אנגליה בתחילת נובמבר 1745 בשאיפה לחבור ליעקוביטים אנגלים ולקבל תגבורת מצרפת. היעקוביטים כבשו את קרלייל בצפון אנגליה ומשם המשיכו דרומה וכבשו את מנצ'סטר ב-29 בנובמבר, לאחר מכן הגיע הכוח לדרבי - אך משום שלא הגיעה נחיתת כוחות צרפתיים ומשום שלא הייתה תסיסה אנגלית משמעותית בסיוע המרד, הכוח החליט לחזור חזרה לסקוטלנד.
בסוף דצמבר הצבא היעקוביטי עבר חזרה את הגבול לסקוטלנד ומספר ימים לאחר מכן קרלייל נפלה חזרה לידי הבריטים וכ-300 מורדים אנגלים ("רגימנט מנצ'סטר") שהצטרפו ליעקוביטים נפלו בשבי הכוחות הבריטים. בתחילת ינואר הצבא היעקוביטי החל לצור בעזרת ארטילריה שסיפקה צרפת על טירת סטירלינג כס המלוכה הסקוטית, באותה עת הכוח הבריטי עלה צפונה לכיוון אדינבורו במטרה לשחררה. ב-17 בינואר כוח יעקוביטי של כ-8,000 לוחמים פגש את הכוח הבריטי של כ-7,000 חיילים בפיקוד לוטננט גנרל הנרי האולי בביצת פלקירק (פלקירק מויר), הקרב היה ניצחון טקטי ליעקוביטים אך לא תרם לבלימת הבריטים. בסוף ינואר כוח בריטי נוסף נחת בסביבת אדינבורו וזו שוחררה מידי היעקוביטים, מאחר שהכוח הבריטי היה בדרכו לסטירלינג והמצור לא הצליח להכניע את הטירה הכוח היעקוביטי נסוג ב-2 בפברואר אל עבר אינוורנס. בשלב זה הכוח הבריטי בפיקודו של דוכס קמברלנד התקדם צפון ועצר באברדין בסוף פברואר, שני הכוחות עצרו עד שמזג האוויר יאפשר את המשך המערכה.
קרב קולודן
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – קרב קולודן
ב-8 באפריל הבריטים יצאו מאברדין לכיוון כוח המורדים באינוורנס ושני הכוחות נפגשו בשדה הקרב בקולודן (מספר קילומטרים מזרחית לאינוורנס). היעקוביטים ניסו להפתיע את הכוח הבריטי ובליל 15 באפריל יצאו לצעדה לילית קשה במטרה לאגף את הבריטים, המהלך לא הצליח להפתיע את הבריטים וגרם לכוח היעקוביטי להתייצב בשדה הקרב כשהוא מותש ועם רק 5,000 - שכן מספר רב של לוחמים פספסו את שדה הקרב במהלך הלילה. מולם ניצב הכוח הבריטי של כ-8,000 חיילים בפיקוד דוכס קמבלרנלד, אלה נהנו מנקודת פתיחה עדיפה בהרבה לאחר שהחיילים ישנו טוב בלילה וזכו לאספקה סדירה בשבועות שקדמו לקרב, שלא כמו היעקוביטים שסבלו ממחסור בציוד ומזון מאז הגעתם לצפון סקוטלנד.
החיילים הבריטים היו מאומנים היטב ופיתחו שיטות לחימה כנגד סגנון הלחימה של ההילנדרים הסקוטים ובמיוחד 'הסתערות ההיילנדים', שדה הקרב הבוצי מנע מהיעקוביטים את היתרון שבהסתערות זו והביא את כל הכוח לתקוף באגף הימני בין הביצות. בקרב שארך פחות משעה, הביס הכוח הבריטי את היעקוביטים במחיר של 50 הרוגים ו-259 פצועים, אל מול בין 1,500 ל-2,000 יעקוביטים שנהרגו בקרב ובמרדף הבריטי אחר הכוח הסקוטי הנסוג. קרב קולודן נחשב לקרב היבשתי האחרון על אדמת בריטניה, הוא הביא לסיום המרד ודיכא את השאיפות השלטוניות של היעקוביטים.
אחרית דבר
[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר דיכוי המרד השלטונות הבריטים הכו את הסקוטים ביד קשה במטרה להשליט סדר ולמנוע תסיסות עתידיות, כחלק מכך הוטלו חוקים רבים כנגד התרבות השבטית והכוח המנהלי והחברתי של השבט והאצולה הסקוטית, חוקים שנאכפו על ידי יחידות צבאיות בריטיות שגויסו ברחבי סקוטלנד ובראשם אצילים נאמנים לכתר הבריטי. בין היתר אצילים רבים איבדו את תאריהם וכוחות צבאיים של שבטים בוטלו, כך נאסר שימוש בנשק, טארטן ואף נאסר שימוש בחצאית סקוטית - איסורים שבהדרגה הורמו ומותנו. מנהיגי המרד נאסרו ונשלחו לגלות, שלושה מהם הוצאו להורג בהם רוזן קילמרנוק, הלורד בלמרינו משבט אליפינסטון והלורד לובט משבט פרייזר, מפקד 'רגימנט קמרון' ארצ'יבלד קמרון (שבט קמרון) הוסגר אף הוא בהמשך והוצא להורג ביוני 1753 במצודת לונדון - הוא אחרון המוצאים להורג לאחר המרד.
הנסיך צ'ארלי היפה ברח לצרפת אחרי כישלון המרד, שם הוא התקבל כגיבור על העמידה מול השלטון הבריטי. בהמשך מעמד זה דעך והוא עצמו שקע לבדידות ואלכוהוליזם, הוא גורש מצרפת ב-1748 ועבר לרומא שם נפטר בשנת 1788 אחרי שאשתו וחבריו עזבו את צידו. בשנים שלאחר המרד כאמור התגבר גיוס לוחמים סקוטיים לשורות הצבא הבריטי ואלו התבלטו במראה הייחודי כשהם לבושי חצאיות סקוטיות וצועדים לצלילי חמת חלילים, הם נתפסו כלוחמים אמיצים במיוחד (לצד עמים 'לוחמנים' אחרים ברחבי האימפריה הבריטית כגון הגורקה והסיקים) ונאמנים במיוחד אשר כביכול החליפו את מערכת הנאמנות השבטית שלהם בנאמנות לאומה הבריטית.
למרד מקום חשוב בהיסטוריה הסקוטית ובהגדרת תרבות השבטים ההיילנדים. התדמית הרומנטית של לוחמי סקוטלנד מסתערים על החיילים הסדירים ושירת הברבור של אורח החיים העצמאי והלוחמני של שבטי הרמה הסקוטיים, זכתה במהלך המאה ה-19 להתעסקות רבה כחלק מהתנועה הרומנטית של התקופה הוויקטוריאנית בממלכה המאוחדת ואירופה. סיפורי גבורה של יחידות סקוטיות בשירות הצבא הבריטי מרחבי האימפריה המשיכו להזין את אותה תדמית לוחמנית ורומנטית של ההיילנדרים בקשר ישיר עם היעקוביטים ואף עם מלחמות העצמאות הסקוטית מהמאה ה-14. משום חשיבות מרידות היעקוביטים לתרבות הסקוטית ובמיוחד המרד של 1745 בתור הניסיון האחרון להחזיר את השושלת הסקוטית לכס הבריטי, מספר רב של יצירות, שירים, ציורים, ספרים יוצרו לאורך השנים.
ראו גם
[עריכת קוד מקור | עריכה]קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
מרד היעקוביטים, 1715, דף שער בספרייה הלאומית
